מערוץ 1 עד לטלוויזיה מסחרית

לפני המון שנים שכל עידן הטלוויזיה היה חדש, היה קיים בישראל רק ערוץ אחד.
"הערוץ הראשון".
ערוץ זה קיבל את הכסף לפעול וליצור תכנים מהממשלה ומאגרת הטלוויזיה שהאזרחים משלמים.
המטרה של הערוץ הייתה ליצור תוכן לכולם, תכניות שמתאימות לכל האוכלוסיות, הם לא תלויי רייטינג כלל תקציבם מובטח.
אם למשל יש אוכלוסיה קטנה במדינה שאוהבים לראות סרטים בערבית, קונצרטים וכו, אז הערוץ הראשון יכל לספק להם פעם בכמה זמן את התוכן הזה מבלי לחשב כמה אנשים יצפו בזה ומה הם מרוויחים מזה, מה שהיום כבר לא קורה בטלוויזיה המסחרית שמובילה כיום באחוזי הרייטינג (כיום משתמשים במילה רייטינג במקום המילה הנכונה לשיטה של הבדיקה SHARE).
אז מהי בעצם טלוויזיה מסחרית ובמה היא שונה מהטלוויזיה הציבורית?
טלוויזיה מסחרית היא טלוויזיה שיכולה לייצר איזה תוכן שעולה בדעתה  הטלוויזיה המסחרית מייצרת בעיקר תוכן שמביא המון קהל ורייטינג , טלוויזיה מסחרית אינה מקבלת כסף לייצר תכניות משום מקום.
אז איך בעצם היא מתקיימת?
בעזרת הפרסומות
משרדי פרסום  וחברות שיווק מייצרות פרסומות שישודרו בתכניות טלוויזיה בערוצים המסחריים, וכל הערוץ המסחרי מתפרנס וממשיך להתקיים,
אולי גם זאת הסיבה שהתוכן המוצג בערוצים המסחריים יחסית ברמת תוכן נמוכה, כך הם מושכים כמות רבה יותר של צופים, הם מורידים ברמה כדי שתתאים לכולם ומייצרים תוכן שמשוך את רוב צופי הטלוויזיה.
ואז ככל שיש יותר צופים ואחוזי הרייטינג גבוהים כך שידור פרסומת נהיה יקר יותר משמעותית והתעשייה הענקית של הערוצים המסחריים והפרסומות מתעצם כלכלית ואפשר להרוויח ממנו המון
בטלוויזיה המסחרית אין זכות קיום לתכנית בלי הרייטינג, הכסף הוא הקבוע ולא איכות התכניות.

הסרט לבנון

לבנון:

 בסרט לבנון כל הנושא של עלילה שבה התחלה,אמצע, וסוף ברורים לחלוטין אייננו קיים וגם לא כל כך חשוב , הסרט אינו מציג לנו מי הדמות הרעה או הטובה ולא מציג לנו במפורש מי נגד מי, כי הדגש העיקרי בתוכן הסרט ובעלילה שלו הוא דווקא בנפש החייל, הדילמות שהחיילים והמפקדים עוברים בשדה הקרב, זוהי המטרה העיקרית של הסרט ומה שהוא מנסה להציג.  החיילים בצוות לא מצליחים  ברוב הפעמים  להתגבר על המכשול הרגשי ולא מקשיבים וממלאים את הוראות מפקד הכוח בגלל הדילמות הפנימיות והמוסריות שלהם ומהפחד למות.

הצוות של הטנק ניצב מול דילמות רבות  האם  כדאי להרוג אנשים חפים מפשע? מי ייקח פיקוד על צוות טנק?   האם לירות?  האם לתת לחייל שמתגעגע הביתה להתקשר להוריו? ועוד.. 

כל אחת מהדמויות נתקלת בדילמות שהם הבסיס לרצונות והמעצורים שלה לאורך כל הסרט זאת אומרת שלרוב הדילמות של כל אחד מהחיילים יהיו קשר אחת לשנייה .

לדוגמא הרצון של המפקד  הוא כן לשתף את חייליו במתרחש ולהציג להם את האמת, להיות רגיש ואמפתי כלפיהם לאפשר להם לנוח או להתקשר להורים,

ומה שעוצר אותו הוא החזות הקשוחה של המפקד שהוא רוצה להיות 

שהחיילים שלו ירגישו ממנו  שהוא דמות סמכותית ולספק להם תחושת ביטחון מלאה ושאין שום סכנה  שאורבת, שיעריכו את כבודו ויצייתו לכל מילה שלו וכדי שהוא יוכל לפקד עליהם כמו שצריך.

וכל לאורך כל הסרט רואים איך המפקד נתקל ומתמודד עם דילמות אלה.

התחלת הסרט היא תחילת המלחמה, ויישר מתמקדים בצוות הטנק ובתפקודו,  רוב הסרט  מצולם מנקודת המבט של  פירסקופ הטנק .

בהמשך הסרט בעקבות טעות ניווט הם מגיעים למקום שבו מתקיפים אותם והורסים להם את הטנק שם רואים את חוסר הניסיון של החיילים בעת המלחמה, הדילמות מורגשות ויש הצפת רגשות 

הסרט מסתיים בכך שהם מגיעים למקום בטוח.

דמות החייל הישראלי-

בסרט לבנון יש שוני רב בין אופי ארבעת הדמויות הראשיות אך יש מאפיין אחד שדומה לכולם והיא חוסר המוכנות שלהם ללחימה, הסרט מציג לנו  חיילים  כילדים ולא כאנשים שקולים ובוגרים שתמיד יודעים מה לעשות כמו שאנו רגילים לראות בסרטי צבא למינהם, הוא מציג את סבל החיילים והקושי הלא נגמר שהם חווים ובעיקר הדילמות המוסריות הרבות שתוקפות אותם ורובם אינם יודעים איך להתמודד איתם ומפשלים.

הסרט מראה לנו דמות חייל שהוא עוד צעיר לא בשל  ובעיקר מפחד ולא יודע להתמודד עם הלחימה ועם ברירת במחדל של תקיפת האויב.

me 2

טרנד me 2

מהו טרנד me 2, וכיצד התחיל?

 בתחילת  חודש אוקטובר 2017 דווח בעיתונים אמריקאים על  נשים שמאשימות את הארווי ויינסטיין (מפיק ובמאי סרטים אמריקאי מוערך ומפורסם) בהטרדה ותקיפה מינית ובאונס וכך התנהג כעשר שנים.
 בעקבות ההאשמות ודיווחים אלה החלו לשתף עוד  שחקניות רבות על הטרדות מיניות נוספות, ומקרי אונס שנעשו על ידי אותו הבמאי.
ב-15 לאוקטובר, השחקנית אליסה מילאנו צייצה בטוויטר בעקבות הפרשה את הדבר הבא: "אם כל הנשים שנפגעו מינית או עברו הטרדה מינית יכתבו "גם אני" בסטטוס, אולי לציבור יהיה מושג לגבי היקף התופעה" ובתוך כמה שעות בודדות  הציוץ היחיד הזה הפך פופלארי ונהיה ציוץ בין-לאומי שבזכותו נשים, נערות, גברים ונערים כתבו על תקיפות, הטרדות מיניות פגיעות מיניות שקרו גם להם, בצירוף ההאשטאג MeToo .
ברחבי הרשת כבר נכתבו מעל מ-2 מיליון סטטוסים עם ההאשטאג .

הטרנד נהיה ויראלי ופופלארי מאוד וכך החלו לצוץ המון  מקרים של תקיפות מיניות שקרו גם לפני 30 או ארבעים שנים והחלו לעורר כותרות , ישנם רבים שטוענים שהמקרים שקרו לפני שנים רבות כבר אינם תקפים ולא ישנו שום דבר ורק מוציאים שם רע לאותו אדם שאולי זאת הייתה טעות חד פעמית ומשהו שלא קרה יותר. אני מתנגדת מאוד לטענה כי קודם כל כאשר תוקפים אדם מינית ברוב הפעמים אינו יכול לשתף זאת כי הוא מתבייש, מפחד מהתגובה, ומפחד שלא יבינו אותו או שיאישמו אותו מה שקרה, כאשר החלו להתפרסם המון מקרים כך גם זה גרם לאנשים לראות שאולי הם לא היחידים שעברו את התקיפות המיניות האלה וזה גורם להם להרגיש בנוח לשתף בדיוק כמו בהאשטאג metoo זה גורם לאנשים להרגיש טוב ולהוציא את הסוד הזה מהם, כך זה מעורר עוד סיפורים על אותו אדם שיכול להיות שזאת גם לא הייתה מעידה חד פעמית שלו. בדרך כלל אנשים שיש להם כח ו"שם" מרשים לעצמם לעשות מה שהם רוצים וכאשר מתפרסמים עוד עוד מקרים זה מעורר מודעות ומוריד את הכח של אותו אדם וכאשר המודעות עולה אז ההטרדות המיניות יורדות.